קודם תקציר שיעור ראשון. ראינו שלמשפט הפשוט חמישה רכיבים עיקריים: נושא, נשוא, מושא, לוואי, תיאור.
בשיעור הראשון ראינו שיסוד המשפט הוא גרעין שעשוי מנושא ונשוא (הכוכב נפל), ושבדרך כלל הנשוא קשור הלאה למושא (הקוסם הניף >> את השרביט).
ראינו שמילים באות בצירופים צירופים, ואמרנו שמילים המתארות שם עצם נקראות לוואי (הקוסם הזקן, השרביט הארוך) ומילים המתארות פועל נקראות תיאור (הניף בזריזות).
כך יכולות להיווצר חבילות של לוואים (לוואים של "כלבים": שני הכלבים הגדולים והיפים של האיש) וחבילות של תיאורים (תיאורים של "צעק": צעק באמצע השיעור פתאום בקול גדול למען הרושם).
שיעור זה:
מבוא למשפט המורכב.
דוגמה: משפטים עם פסוקית מושא
אפשר שאחד מחלקי המשפט (נושא, נשוא, מושא, תיאור או לוואי) יהיה בעצמו משפט (למשפטון כזה כזה קוראים "פסוקית"), ובו עצמו יש נושא ונשוא וכל חלק אחר, אם רוצים.. נראה איך זה קורה:
נתחיל במשפט פשוט:
"הוא כתב מכתב"" > הוא = נושא; כתב = נשוא (פועל, תמיד נשוא); "מכתב" = מושא (מצטרף ל"כתב": את מה הוא כתב?),
עכשיו נראה איך הוא הופך למשפט מורכב על ידי שהמושא הוא בעצמו משפט, כלומר פסוקית. במקום "מכתב" נתאר במשפט קטן "את מה" שהוא כתב, כלומר את המושא:
"הוא סיפר שהיא כתבה מכתב".
הוא כתב [X] (נושא, נשוא מושא, כמו קודם, החלפנו את "היא כתבה מכתב" ב-X)
X = היא כתבה מכתב (נושא נשוא מושא, כמו קודם).
ניתוח המשפט הזה הוא אפוא:
משפט מורכב. המשפט העיקרי הוא:
הוא סיפר ש- X.
פסוקית המושא היא:
היא כתבה מכתב.
זה כל הטריק. את זה אנחנו עושים כל הזמן בלי לדעת שאנחנו אומרים משפטים מורכבים האות "ש..." משמשת כסימן חיבור למשפטים מורכבים. בכל מקום שאתם רואים אותה בשימוש כזה - נורית אדומה, 95 אחוז שלפניכם משפט מורכב. חפשו אם יש אחרי השין נושא ונשוא, ואם כן, זוהי פסוקית.
בשיעור זה נסתפק בדוגמאות למשפטים מורכבים עם פסוקיות מושא, ובשיעורים הבאים נעסוק גם בפסוקיות מסוג אחר. העיקרון הוא אותו עיקרון.
1. חיבור באמצעות "ש" - הוא החיבור השכיח ביותר.
תן לי את מה שהבטחת! (תן לי X. תן = נושא + נשוא (אתה תן), X מושא בצורת פסוקית.
הבטחת = פסוקית מושא בת מילה אחת, שבה נושא ונשוא "אתה" נושא, הבטח(ת) נשוא.. "את, מה-ש", לא צריך לנתח, אלו מילות יחס ושיעבוד.
2. קבוצת מילות שיעבוד נפוצה מאוד, בלי "ש..." היא מילות השאלה שלפני משלים הנשוא: "ביקשתי שתגיד לי מתי תגיע"- "תגיע" פסוקית מושא. "לא ידענו לאן המפתחות נעלמו" - "המפתחות נעלמו"=פסוקית מושא. מילות השיעבוד שהודגמו: מתי, לאן. אבל כל שאלות הזמן (באיזו שעה, באיזו עת), המקום (היכן, איפה), הסיבה (למה, מדוע), האופן (איך, כיצד) ועוד אחדות משעבדות במקרים רבים פסוקיות במשפטים מורכבים.
3. חיבור אחר יכול להיות כשהX הוא מה שהבן אדם אומר בדיבור ישיר. אז זו תמיד פסוקית מושא, והסימן שלה הוא נקודתיים ומרכאות. דוגמה:
הוא לחש: "אני רואה אותו!". עיקרי: הוא לחש X > הוא=נושא, לחש=נשוא.
X = פסוקית מושא: אני=נושא, רואה=נשוא, אותו (=את-הוא) - מושא.
4. חיבור נפוץ לפסוקיות מושא הוא: את מי ש... / את מה ש...
ה"את" היא תמיד סימן למושא. אם אחריה באים "מי ש..." או "מה ש..." זה סימן מחץ לפסוקית מושא. כך עם "על מי/מה ש...", "עם מי/מה ש..." ודומיהם.
תסביר את מה שכתבת; החזרנו את מה שלקחתנו;. היא קיימה את מה שהיא הבטיחה. הוא הסכים עם מה שהיא אמרה. הם התווכחו על מה שהם שמעו.
מספיק לשיעור אחד?
אם יש לכם בקשות לשיעורים ספציפיים כתבו אליי דוא"ל. חנוכה שמח. תמצאו את פרטי הקשר שלי בפרופיל. ואם לא - היכנסו לאתר שלי, זה כתוב שם בבהירות.
